תערוכת העולם הפורטוגזי Exposição do Mundo Português 1940

בין 23 ליוני ועד 2 לדצמבר 1940 הוצגה בליסבון תערוכת העולם הפורטוגזי. התערוכה הגראנדיוזית הוקמה למען קידום הרעיון אודות גדולתה של ליסבון. ההזדמנות, או הסיבה למסיבה הייתה התאריך ההסטוריה של כינון פורטוגל בשנת 1140 וגם השבת העצמאות הפורטוגזית בשנת 1640 מידי ספרד. המטרה הייתה להציב אלטרנטיבה ולהתחרות ביריד העולמי של 1939 שהתרחש בניו יורק.   

בתערוכת העולם הפורטוגזי נוכחו והציגו גורמים מהמושבות הפורטוגליות. ברזיל הייתה המדינה העצמאית היחידה שהשתתפה בתערוכה.

בתערוכת העולם הפורטוגזי ביקרו למעלה מ 3 מליון מבקרים.

מטרתה האמיתית של התערוכה הגראנדיוזית היה אקט של תעמולה חסרת מעצורים של המשטר החלש של אותם ימים בפורטוגל שהתיימר להיות מדינה חדשה.

לרגל התערוכה כל הצד המערבי של ליסבון הועבר תהליך של שיפוץ ושדרוג. גם היסודות של שדה התעופה הבינלאומי של ליסבון נטועים בתערוכה של שנת 1940. פורטוגל הצהירה על נטרליות במלחמת העולם השניה, ובמובנים רבים קיום התערוכה סייע למעמדה הניטראלי של פורטוגל רבות.

אתר התערוכה עצמו השתרע בין הגדה הצפונית של נהר הטז'ו ומנזר ז'ורונימוש Jeronimos Monastery. היכן שכיום נמצא מרכז התרבות של בלם והגנים שלפני מנזר ז'רונימוש.  המרינה של ליסבון נבנתה במיוחד עבור היריד כמו גם הפסל המונומונטלי של מגלי הארצות Padrão dos Descobrimentos monument  

תערוכת העולם הפורטוגזי Exposição do Mundo Português 1940

 

טיולים ברובע בלם (בלן)

מהפכת הציפורנִים

מהפכת הציפורנִים, בפורטוגזית: Revolução dos Cravos, אשר שמה הרשמי בפורטוגל הוא מהפכת 25 באפריל - כינוי לסדרת אירועים, שהגיעו לשיאם ב-25 באפריל 1974, במהלכם עברה פורטוגל משיטת ממשל פשיסטית דיקטטורית, לשיטת ממשל דמוקרטית בהסכמה עממית וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהחיילים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם, כאות לאי-אלימות.

מהפכת הציפורנִים

למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטונו של סלזר (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.

הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזר, ובשנת 1961 בוצע נסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.

המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזר מן הזירה. סלזר נפגע קשות בתאונה בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו, ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר המושבות.

בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. בין המפוטרים היו הגנרלים אנטוניו דה ספינולה ופרנסישקו דה קושטה גומש.

פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה וכאות הפתיחה בחרו ברגע שבו ישמיע הרדיו את השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו, שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות הזמר של האירוויזיון. השיר הושמע, ובשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974 יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים. במחיר של ארבעה הרוגים, הודח קייטנו, וספינולה הוכרז כנשיא הרפובליקה מטעם החונטה הצבאית. קושטה גומש הוכרז כמפקד הצבא, והוסמך לשאת ולתת עם נציגי תנועות הגרילה האפריקניות
כיום עשרים וחמישה באפריל, יום המהפכה, הוא אחד מהחגים העיקריים בפורטוגל. זהו יום של שמחה, למרות התמרמרות מסוימת בקרב חלק מחוגי הימין הקיצוני, הרואים בהתפתחויות שלאחר המהפכה משום אסון למדינה. מצד שני כמה ממנהיגי המהפכה סבורים שפורטוגל של היום סטתה מן האידאלים השמאליים שבשמם התחוללה המהפכה.
מקור: ויקיפדיה, מהפכת הציפורנים

1974 - Paulo de Carvalho - E Depois Do Adeus