הוא בז למסעות וטען שהנופים האמיתיים הם אלה שאנו יוצרים. אז למה כדאי לבקר בתחנות חייו של הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה?
פרננדו פסואה, גדול המשוררים של פורטוגל במאה ה-20, כתב ב"ספר האי נחת": "מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש. אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין" (תרגום יורם מלצר בהוצאת בבל).
כמה שורות לאחר מכן מוסיף פסואה, אדם שבחייו הבוגרים לא הרחיק כמעט אף פעם מעיר הולדתו ומת בגיל 47, אלמוני כמעט לחלוטין: "אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". בשנה הקרובה מציינים בליסבון 30 שנה לצאתו לאור של "ספר האי נחת", שנחשב לפסגת הפרוזה שלו, והתפרסם לראשונה עשרות שנים לאחר מותו.
לנוכח כל הדברים האלה הרצון לנסוע עד ליסבון ולצעוד בה בעקבותיו של פסואה, נשמע מגוחך לחלוטין. מה הטעם להרחיק כדי לראות את התחנות בחייו של אדם שבז למסעות וטען בתוקף שהנופים האמיתיים הם אלה שאנו יוצרים בעצמנו? נסיעה כזאת עשויה לכל היותר להעיד על המגבלות של המבקר, שכנראה לא ניחן בשום כוח דמיון ונאלץ לכתת רגליו כדי לראות שקיעות שמש שהן דומות בכל העולם. אלא שכאן יש תפנית דרמטית בעלילה. אותו פסואה שלא חסך מלים בגנות הנוסעים הוא גם מחבר ספר הדרכה למבקר בליסבון.
הספר, שנקרא "מה שהתייר צריך לראות" נכתב ככל הנראה כבר ב-1925, אלא שכמו רוב כתביו של פסואה, שנמצאו לאחר מותו ארוזים בארגז עץ, גם ספר ההדרכה למבקר בליסבון ראה אור לראשונה רק 67 שנים לאחר מכן. פסואה כתב את המדריך לליסבון באנגלית, שפה שבה שלט כיוון שכתלמיד תיכון התחנך בדרבן שבדרום אפריקה. הספר מכיל תוכנית מפורטת לביקור בליסבון. לא קשה להסביר את הסתירה בין ההטפה כנגד מסעות ובין כתיבת מדריך לתיירים. פסואה הוא הרי האיש שברא כמה משוררים דמיוניים מקבילים וחיבר לכל אחד מהם ביוגרפיה שלמה. הוא כתב אמנם שירים כפרננדו פסואה אבל גם כאלוורו דה קמפוש שהיה כביכול מהנדס ימי, כריקרדו רייש לו הוצמדה קריירה של רופא וכאלברטו קאיירו המשורר הכפרי.
הביקור שמציע פסואה בליסבון מתחיל בפראסה דו קומרסיו - כיכר ענקית על גדת נהר הטז'ו, בחלק הנמוך של העיר התחתית. הכיכר הענקית הזאת היא המוקד שאליו מתנקזת רשת הרחובות של העיר. בשעות שבהן השמש בוהקת היא לא יפה במיוחד. יש כמה סיבות בגללן כל תייר בעיר, ובייחוד אם הוא חובב של פסואה, אינו יכול להתעלם ממנה. בפינת הכיכר פועלת לשכת התיירות העירונית.
בפינה הצפונית של הכיכר, בצלה של אכסדרת העמודים הארוכה, פועלת גם היום מסעדת "מרטיניו דה ארקאדה" הוותיקה. כאן נהג פסואה לאכול כמעט בכל יום מנה של דג בקלה וביצה. המנה מופיעה עדיין בתפריט הדהוי. בחלק הפנימי של המסעדה תלויים תצלומים רבים של הסופר וגזיר עיתון משנת 1935 שמבשר על מותו. סיבה נוספת להגיע לכיכר מספקות מדרגות האבן שיורדות ממנה אל הנהר. בחלק זה, לא רחוק מן השפך שלו לאוקיינוס האטלנטי הטז'ו נראה רחב מאוד.
הנמל של ליסבון כבר הועבר לפני עשרות שנים למקום אחר, סמוך הרבה יותר לשפך אל האוקיינוס, אבל פסואה תיאר את השטח שמול כיכר קומרסיו כ"אחד הנמלים הטבעיים הגדולים בעולם, שמשמש כמקום עגינה לגדולות שבאוניות". שלושה רחובות מובילים צפונה מכיכר הקומרסיו למרכז העיר. רחוב אורו, רחוב אוגוסטה ורחוב פראטה. פסואה אמנם ממליץ לתיירים בעיר לבחור ברחוב אורו, אבל היום דומה שכדאי לצעוד דווקא באוגוסטה הפעיל וההומה יותר. אכזבה מסוימת טמונה בכך שמוזיאון העיצוב והאופנה ברחוב אוגוסטה סמוך לכיכר, סגור בימים אלה לרגל שיפוצים.
פסואה, שהקפיד ללבוש תמיד בדיוק את אותה חליפה שחורה ועניבת פרפר כהה, לא היה רואה בכך בעיה גדולה מדי. הליכה קצרה נוספת צפונה מובילה לכיכר רוסיו ולתחנת הרכבת המרכזית בעיר, שניצבת מול בניין התיאטרון הלאומי. פסואה, אוהד נלהב של התפתחות והישגים טכנולוגיים, הקדיש בספרו קטע ארוך לתחנת הרכבת החדשה שנחנכה ב-1890. 120 שנים חלפו וראה זה פלא - תחנת הרכבת ליד כיכר רוסיו נחנכה השנה פעם נוספת בתום חידוש מקיף. הפרט היחיד ששימרו היא החזית היפה, שפסואה תיאר בפירוט בספרו, כולל שתי הדלתות דמויות הפרסה והעיטורים הרבים שמעליהן.
ביתו של פסואה
ביתו של פסואה בשכונת קמפו אוריקה נפתח בשנת 1993 (הכתובת: 16 Rua Coelho da Rocha). הבניין הגדול, שפסואה התגורר רק בחדר אחד בו בשנותיו האחרונות, משמש כמרכז תרבות פעיל. פסואה נדד בשכונה זאת בין 16 בתים שונים. החדר האחרון שבו התגורר שוכן בקומה הראשונה של מרכז התרבות שנושא את שמו.
חלק מן הריהוט מקורי ושימש את המשורר. בייחוד בולטת בחדר שידת המגירות הגדולה שהתפרסמה בזכות העובדה שבליל שמונה במארס 1914 ניגש אליה פסואה, הוציא כמה דפים וכתב לצד השידה 30 שירים, ביניהם כמה משיריו הטובים ביותר: "רועה הכבשים" מאת אלברטו קאירו, "אודת הניצחון" מאת אלווארו דה קמפוש ו"גשם אלכסוני" מאת פרננדו פסואה.
השידה אמנם לא נראית כחפץ מעורר השראה באופן מיוחד, אבל הסיפור עדיין מעורר השתאות. בחלק גדול מן הקומה הראשונה בבית פסואה פועלת ספרייה שמכילה את כל כתביו, מחקרים שנכתבו על יצירתו וכ-1,200 ספרים שהיו בבעלותו. בחדריו האחרים של הבניין מוצגות תערוכות אמנות, מתקיימים ערבי שירה, מפגשים עם סופרים, קונצרטים והרצאות.
בחלקו האחורי של הבניין יש גן קטן ונעים. על קירות הבניין, מבחוץ ומבפנים נכתבו שורות מתוך יצירתו של פסואה. החלק המשעשע ביותר בביקור הוא המפגש עם עשרות בובות בדמותו של המשורר שתלויות ברחבי הבית. הדמות הצ'פלינית של פסואה, עם השפם הקטן והמשקפיים העבים, תמיד בחליפה שחורה ובעניבה צצה בכל פינה, לפעמים רכובה על עט ענק, או אוחזת אונייה. גם כאן אי אפשר להתעלם מן האירוניה. האיש שעבד רוב חייו כפקיד אלמוני ומת בלי שמישהו מחוץ לחוג הספרותי הקרוב לו בליסבון שמע את שמו נהפך בעשור האחרון לכוכב פופ בעיר הולדתו. גם מחוץ לקמפו דה אוריקה קל למצוא את דמותו של פסואה בכתובות גרפיטי, על שלטים ובתחנות הרכבת ברחבי ליסבון.
קפה א-ברזילירה
פסואה אהב לשבת בבתי קפה וכנראה פקד רבים מהם ברחבי העיר. קפה א-ברזילירה (120 Rua Garrett) הזמין מן הפסל לגואה אנריקה, באקט שנראה היום גאוני, פסל ברונזה שבו רואים את המשורר, בגודל טבעי, יושב ליד שולחן קטן, רגל שמאל מונחת על ימין וידיו מחוות תנועה של שיחה. הפסל והקפה נהפכו מאז לאתר עלייה לרגל. גם בשעת בוקר מוקדמת קשה להשיג שולחן בא-ברזילירה. בתוך הקפה יש הסבר כתוב על האורח המפורסם שפקד את המקום. למרות השיפוץ שעבר, חלקו הפנימי של בית הקפה מעיד הרבה יותר טוב מן השולחנות הפרושים על המדרכה על המסורת של המקום.
תצפית ממצודת סנט ג'ורג'
מצודת סנט ג'ורג' במרומי רובע אלפמה, מעניקה למבקר בליסבון כמה מנקודות התצפית היפות ביותר על העיר ועל הנהר. עד המאה ה-16 התגוררו כאן מלכי פורטוגל. חלקים גדולים ממנה אמנם נהרסו ברעידת האדמה של 1755 אבל שרידים רבים מן המצודה שוקמו ושוחזרו. כיום נחשבת מצודת סנט ג'ורג' לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בעיר, אבל בימי פסואה המצב היה שונה. במדריך שלו כתוב כך: "המצודה אמנם מוקפת בהריסות, אבל המראה ממנה מרהיב. אפשר לבקר בה אם מבקשים רשות מן השומר שמופקד על הבסיס הצבאי במקום". הבסיס כבר נעלם ותיירים רבים גודשים את מרפסת המצודה, אוכלים במסעדה או שותים בבית הקפה. רובע אלפמה כבר לא נראה כלל ככפר הדייגים שתיאר פסואה.
המנזר בבלם
במרחק חמש דקות נסיעה בחשמלית מכיכר קומרסיו במורד הנהר מגיעים למגדל בלם היפה על גדת הטז'ו, אותו מתאר פסואה בספרו כ"דוגמה נפלאה של האדריכלות הצבאית מן המאה ה-16 שנבנתה בסגנון רומנטי, גותי ומורי". ליד המגדל בבלם ניצב מנזר ז'רונימוס, שבו קבור הנוסע הדגול וסקו דה גמה, האירופי הראשון שהגיע בדרך הים להודו בסוף המאה ה-15.
לא צריך חוש הומור מיוחד בשביל להבין את האירוניה הטמונה בכך שגופתו של פרננדו פסואה, משורר גדול שכתב לא מעט בגנות המסעות, הועברה ב-1985, 50 שנים לאחר שמת, בדיוק לאותו מנזר, ונקברה בכבוד גדול לא רחוק מקברו של דה גמה. נחמה מסוימת אפשר למצוא בעובדה שבמדריך לליסבון כתב פסואה על המגדל "יצירת מופת באבן, שכל התיירים מבקרים ושאותה לא יוכלו לשכוח לעולם".
מקור הכתבה: עיתון הארץ (מדור נסיעות)
טיולים ברובע בלם (בלן)
_6.jpg/640px-Alfama_(by_Awersowy)_6.jpg "אלפמה")
